Isrotel PUBLICA by Autograph Collection

מארי לנקלוס היא אמנית בעלת כישרונות רבים. התרשמנו לשמוע אותה מפרטת את הכישורים והתחומים בהם התנסיתה במהלך הקריירה שלה – רשימה הכוללת רקמה, תפירה, עיצוב תלת-ממדי, וידאו, רישום וציור שמן. עם זאת, מה שבולט בעבודתה האחרונה הוא שליטתה בכמה אלמנטים ספציפיים מאוד – מדיום צבע השמן, פלטת צבעים מוגבלת והתמקדות בנוף העירוני המקיף את הסטודיו שלה בדרום מזרח לונדון. מארי מתמקדת לעתים קרובות בהשפעת המשפחה כשהיא מתארת ​​כיצד התפתחה עבודתה לאורך זמן. היא החלה לצייר בגינתה מגיל צעיר, תחת פיקוחו של אביה, ז'אן פיליפ לנקלוס, מעצב קולוריסט מצליח בעצמו. עד שמארי החלה את לימודי התואר השני שלה באמנות ועיצוב במכללה המלכותית לאמנות בשנת 1999, היא הקימה משפחה משלה. במהלך תקופה זו היא החלה להשתמש בוידאו כמפלט יצירתי. סרטיה "התמקדו בעיקר בקשיים בגישה לתחבורה ציבורית ובנסיעה ברחבי לונדון עבור נשים עם עגלות". "אני מניחה שהתחלתי להתמקד בבניינים וברחובות בערך באותה תקופה", היא ממשיכה. היא השתמשה לעתים קרובות בנוף העירוני של דרום לונדון, אשר יהפוך למרכזי כל כך בעבודתה המאוחרת, כרקע לראיונות שערכה בתקופה זו.

השקט והשלווה המוחלטים ששוררים בעבודתה הנוכחית מספקים ניגוד חריף להתמקדותה הקודמת בדימוי נע ולסיפוריהם של הורים צעירים הנאבקים בהמולת התחבורה הציבורית של לונדון. מארי מעדיפה לעבוד מצילומים מאשר לצייר את הנוף העירוני מהחיים. הסיבות לכך הן חלקן פרקטיות: "הטרחה של נשיאת ציוד, מציאת נושא, הקמת סטודיו נייד, אינטראקציה עם מטיילים, התמודדות עם מזג האוויר… אני מתקשה לאמץ את האתגרים האלה". תהליך הצילום הראשון, ואז הציור בשקט הסטודיו שלה, "מוזיקה באוזניי, ללא הפרעות", חשוב לתהליך שלה. בעבודה מנקודת המבט שכבר ממוסגרת של צילומיה, "המציאות פשוטה, והפרספקטיבות הופכות לשלי", היא מסבירה. הסטייה מהנרטיב בעבודתה האחרונה, הימנעות מתיאור אינטראקציות אנושיות בנופי העיר שלה, מאפשרת לה להרהר ביתר קפידה על צבעים וצורות, או על משחק האור המסוים בשעה מסוימת ביום. "כוונתי היא להתמקד בסביבה הפיזית, במה שאני רואה ותופסת אותה באופן פנימי, במקום לפרש או להציע נרטיב על האנשים שבתוכה".

השימוש של מארי בצבע הוא אלמנט בעבודתה עליו היא זוכה לשבחים באופן עקבי. היא מרגישה בנוח עם פלטת צבעים מוגבלת ולעתים קרובות הופכת גוון יחיד למוקד הציור. אין זה מפתיע, אם כן, שמארי בילתה זמן בניסויים בצבע באמצעות קומפוזיציות מופשטות לחלוטין: "הייתי יוצרת קבוצת קווים על בד קנבס וממלאת אותם בצבע, בניסיון להשיג תחושה, הרמוניה או דיסוננס." היא מוסיפה כי עבודה מופשטת זו מהווה סוג של "מחקר" לקומפוזיציה של נופי העיר שלה. כאשר מארי מתבוננת באדריכלות של דרום לונדון, היא מרותקת מ"חוסר הקישוט" ומ"הצורך האכזרי" ומאדריכלות פונקציונלית כמו גשרים וקווי רכבת. על ידי בחירת שילובי צבעים עדינים וקווים חדים המסתתרים בהתפשטות העירונית, היא מדגישה את האלגנטיות השקטה של ​​מבנים שלעתים קרובות עומדים כ"סימנים בלתי נראים, לא אהובים, של החברה המודרנית והתפתחותה."